כיום הרוב המוחלט של הפעולות הפולשניות המפחידות / לא נעימות / כואבות המתקיימות בבית החולים מבוצעות תחת סדציה המאפשרת למטופל לעבור את הפעולה ללא סבל. הסדציה מבוססת על תרופת הפרופופול. אפשר להרדים בעזרתה הן לפעולות קצרות של מספר דקות, והן לשעות ארוכות. אפשר להביא את המטופל לדרגות הכרה שונות, החל מטשטוש קל, דרך נמנום ועד טשטוש עמוק, כמעט כמו הרדמה כללית מלאה. תרופה זו הכניסה לתחום ההרדמה גמישות שהזניקה אותו קדימה מבחינת יכולת השירות למטופלים, ובמיוחד היכולת לדייק ברמת הטשטוש המתקבל ומשכו. היא מאפשרת מצבים הזויים שבהם אדם עובר פעולה, הצוות מדבר איתו ולפעמים אפילו מבקש ממנו לעשות משהו, האדם מגיב ומבין, אבל בסוף הפעולה – לא זוכר כלום. ניתוחים חדשניים להשתלת אלקטרודות מוחיות לטיפול במחלת הפרקינסון הם דוגמא לניתוח הזוי כזה . לאחר פתיחת הגולגולת, כאשר מתעסקים ברקמת המוח, החולה אינו חש כאב. רקמת המוח אינה כואבת. בכדי למקם את האלקטרודות באופן מדויק צריך לראות את התגובות המוטוריות של המטופל. לכן, לאחר שעברנו את שלב הפתיחה, מפחיתים את כמויות הפרופופול ומביאים את החולה למצב של סדציה ברמה שבה הוא מסוגל להבין ולהגיב, אך הוא משוחרר מכל חרדה. ובמצב זה נמשך הניתוח. זהו כוחו של הפרופופול. חשוב לציין כי במינונים גבוהים גורמת הפרופופול להפסקת נשימה (רצויה בנסיבות מסוימות) והרופא המשתמש בה צריך להיות מיומן בהנשמה.

רמיפנטניל (אופיואידים). תרופה בולטת נוספת היא מתחום שיכוך הכאב. משככי הכאבים העיקריים הנמצאים בשימוש בחדר ניתוח הם ממשפחת המורפיום (אופיואידים). תופעת הלוואי הבעייתית שלהם היא דיכוי נשימתי תוך כדי טשטוש של החולה. מקרים שבהם מטופל נזקק לכמות גדולה של משככי כאבים ממשפחה זו תוך כדי הניתוח – יתכן שההתעוררות שלו בסיום הניתוח תתעכב או שנשימתו תהיה חלשה, איטית ולא סדירה ותסכן אותו. כמו כן, לתרופות אלו נטייה להצטבר בשכבות השומן וברקמות אחרות בגוף, ולהשתחרר משם לאחר מספר שעות כשתופעות כמו טשטוש חוזר או דיכוי נשימתי עלולות לקרות שנית. ולכן, שוב, כניסתה של תרופה חדשה בעשור האחרון – הרמיפנטניל (אולטיוה) – שינתה את פני ההרדמה. זוהי תרופה שניתן לתת בטפטוף איטי לכל אורך הניתוח, ובסיומו, כ-3 דקות (!) לאחר הפסקת מתן התרופה – השפעתה פגה לחלוטין. החומר עצמו מפורק בדם באופן כזה שתוך 9 דקות מסיום המתן אין יותר שאריות של התרופה בגופו של החולה. טשטוש או דיכוי נשימתי חוזרים מספר שעות לאחר הניתוח – אינם אפשריים כלל.

סוגמדקס (ברידיון). אחת התרופות המעניינות בקבוצת התרופות החדשות שפותחו בעשור האחרון היא הסוגמדקס (ברידיון). הרעיון הפרמקולוגי שעומד בבסיס הפיתוח שלה מבריק ושונה מכל תרופה אחרת שפותחה עד כה בתחום ההרדמה. הסוגמדקס היא תרופת נגד לשיתוק השרירים שמושרה בזמן ההרדמה הכללית. במקום להתעסק עם הפעלת השרירים או לנסות לפרק את תרופת השיתוק, הסוגמדקס פשוט מזהה את מולקולות תרופת השיתוק, עוטפת אותן ומסלקת אותן מהגוף. כמו טיל מונחה. ברוב הניתוחים שמבוצעים תחת הרדמה כללית בנוסף להרדמת החולה (כלומר, שינוי מצב ההכרה שלו למצב ישן ובלתי מודע) ובנוסף לטיפול במשככי כאבים כדי שלא יסבול תוך כדי הניתוח, החולה מקבל גם תרופות המשתקות את פעולת שרירי השלד. השיתוק מונע תזוזות של המטופל תוך כדי הניתוח שעלולות להפריע למנתח או לגרום לפציעה של המטופל וכן לרכך שרירים שעלולים להפריע למנתח לחשוף את מקום הניתוח (למשל שרירי הבטן בניתוח מעי). עקב השראת השיתוק המטופל מונשם לאורך כל הניתוח על ידי מכונה המחוברת בצינור שהוחדר על ידי המרדים לקנה הנשימה שלו. בסיום הניתוח תפקידו של המרדים להחזיר את המטופל לנשימה עצמונית יעילה ולנתק אותו ממכונת ההנשמה. עד כה עשינו זאת על ידי מתן מושכל של תרופת השיתוק, כשאנחנו מחשבים לאורך כל הניתוח מתי בערך הוא צפוי להתפרק ונזהרים שלא לתת מנות נוספות של חומר שיתוק סמוך מדי לסיום הניתוח כדי שהחולה אכן יהיה מסוגל לחזור לנשום. עד כה היתה בידינו תרופה אחת שיכולה לעזור לחולה בסיום הניתוח להתגבר על פעולתה של תרופת השיתוק. אבל תרופה זו יעילה רק אם הכמות השאריתית של תרופת השיתוק שנשארה בגוף כבר קטנה. הסוגמדקס לעומתה תעבוד ביעילות גם אם תרופת השיתוק ניתנה לפני מספר דקות ועובדת במלוא המרץ.

התרופות החדשות יצרו אפשרויות רבות בתחום ההרדמה אם אמרנו שהמצאת הפרופופול דחפה להתפתחות של ענף שלם ברפואת ההרדמה, הרי שהסוגמדקס הביאה את ההרדמה לרמות בטיחות חדשות. תארו לכם שחולה מורדם ושריריו משותקים בתחילת ניתוח, ואז המרדים לא מצליח להכניס את צינור ההנשמה לקנה הנשימה וכתוצאה מכך אינו יכול להנשים את החולה. החולה כבר לא נושם בכוחות עצמו. פרק הזמן שאחריו יגרם נזק מוחי בלתי הפיך כתוצאה מחוסר בחמצן הוא 4 דקות. אלא שרוב תרופות השיתוק שבשימוש כיום עובדות לפרק זמן מינימאלי של 20 דקות. כלומר, עד שהחולה יפרק את תרופת השיתוק ויוכל לחזור לנשום – יגרם לו נזק מוחי בטוח. זו אינה סכנה דמיונית. החדרה בטוחה של צינור ההנשמה לקנה הנשימה תלויה במבנה הפה, הלסת והגרון של החולה. אם הם מעוותים עלול המרדים להיכשל בהחדרת הצינור. יש חולים או מצבים שבהם הסיכוי לקושי כזה עולה. זהו אחד הסיוטים של כל מרדים. אם נחזור לאותו מטוס – קצת כמו לגלות ששני המנועים הפסיקו לעבוד אחרי שאתה כבר באוויר. הסוגמדקס היא כמו סולם דמיוני שאיתו אפשר לרדת לקרקע. היא מנטרלת את השפעת השיתוק תוך דקות והחולה חוזר לנשימה עצמונית.